השנה היא 2016, אני בת 19 ואני עדיין לא מבינה את גודל ההשלכות של ההחלטה שאני עומדת לקבל. אני לא מצליחה לראות מעבר לרגע הזה, שבו אני נחושה להיות חלק משמעותי מהחברה הישראלית ולתרום לביטחונם ולרווחתם של הסובבים אותי. אין לי מושג מה זה אומר להיות לבד במדינה זרה, להגדיר את עצמי בשפה זרה או לבנות לעצמי חיים בתוך תרבות זרה. כשאני נתקלת באתגרים ובמכשולים הרבים שמעצבים את החוויה של כל חייל בודד, אני מופתעת מהאמת הקשה שאין לי מושג מה אני עושה.
חייל בודד הוא אדם המשרת בצה"ל ללא הורים שיתמכו בו בישראל, ובאותה שנה הפכתי להיות בדיוק כזאת. העברתי את כל חיי מבית הוריי בניו יורק לקיבוץ קטן בדרום, וגויסתי לצבא הישראלי. כשהאדמה החלה לזוז מתחתי, עשיתי כמיטב יכולתי כדי לנווטב מציאות חדשה ומבלבלת שהייתה מסודרת בקפדנות, נטולת נוחות, ובעיקר בשפה שכמעט ולא דיברתי. נאבקתי לעקוב אחר הרשימה הארוכה של זכויות שמעמדי כ-"חיילת בודדה" העניק לי, מכיוון שהזהירו אותי כל הזמן שאני עלולה לאבד אותן אם לא אלמד לדרוש אותן.
במהלך החודשים הראשונים של השירות שלי, התחלתי להבין מה זה אומר להיות חייל בודד – גם לעצמי וגם לחיילים בודדים אחרים שהכרתי. מהר מאוד הבנתי שלא הייתי בודדה כמו שיכולתי להיות, כי היה לי את האח הגדול שלי.
אחי הגדול האמיתי, שאיתו גדלתי באותו בית – מקס – עלה לארץ ארבע שנים לפניי, ושירת בעצמו כחייל בודד. בצורה אמיתית של אחים גדולים, הוא הלך בדיוק בדרך הזו לפני, וליווה אותי עכשיו כדי לחלוק את החוכמה שצבר בדרך. הוא לימד אותי לנהל את חשבון הבנק הישראלי שלי, הכיר לי את הארגונים הרבים שעמדו לרשותי ובעיקר, סיפק תמיכה רגשית מהסוג שרק אח גדול יכול. סוג התמיכה הרגשית שמעצימה, שפוגשת אותך בגובה עיניים ואומרת, "הייתי איפה שאת, ויהיה בסדר".
כעת, שלוש שנים מהשחרור שלי, אני מתרגשת ומתכבדת להצטרף לארגון ששואף לתת לכל חייל בודד את הדברים המשמעותיים שמקס נתן לי. ארגון אח גדול נוסד לפני 13 שנים כדי לספק לחיילים בודדים מערכות תמיכה מתאימות. את נחיצות הפרויקט האירה כתבה על חייל בודד שבילה את הלילה בגן ציבורי. באותה תקופה, הקהילה שתהפוך לאח גדול הייתה מורכבת מכמה חיילים בודדים משוחררים, שנתקלו בכתבה זו והחלו לשאול את עצמם איך זה יכול לקרות. היו אינספור משאבים זמינים לחיילים האלה – איך ייתכן שאנשים עדיין נופלים בין הכיסאות? חלק בלתי נפרד ממה שחסר, הם החליטו, הוא מישהו שמבין לגמרי את מצבם של החיילים האלה ויכול לספק פרספקטיבה חיצונית משמעותית. בראשות המייסד דניאל אהרון, הקבוצה יצאה לשנות את חווית החייל הבודד בישראל מלבד – לביחד.
מה שהתחיל כרעיון בקרב 16 צעירים הוא היום מציאות רבת עוצמה הנישאת על ידי למעלה מ-500 מתנדבים, ופעילות הארגון מתרחבת כל הזמן. בנוסף לתכנית ליווי האישי לחיילים, אח גדול מפעילים מגוון פרויקטים ומשמשים כארגון גג עבור ארגונים נוספים הפועלים למען שיפור רווחת החיילים בקהילות ספציפיות.
אהרון מתאר את משימת הארגון כמשהו שנמשך מעבר לתקופת השירות של חייל. "זו ההזדמנות שלנו כחברה ישראלית", הוא אומר, "לחבק את הצעירים האלה שהתנדבו להתגייס ולהפוך אותם ללב הפועם של החברה שלנו".
בבלוג זה נספר את סיפוריהם של הצעירים הללו והמתנדבים שעובדים איתם. הפוסטים שלנו יתמקדו על האנשים והפרויקטים שהופכים את אח גדול לארגון היוצא הדופן והיעיל שהוא, ויחקרו את הקהילה המגוונת של חיילים בודדים המשתתפים בתוכנית ליווי אישי.
הארגון הוקם על העיקרון שקשרים הם חשובים, שלקשרים יש פוטיציאל לבצר ולקיים אותנו. כל קשר שנוצר בתוך אח גדול הוא ייחודי. כל יחס מתנדב-חייל מעוצב על ידי האישיות הנבדלת שבתוכה, ומותאמת בהתאם לצרכיו האישיים של החייל. בפוסטים שלנו, נתחקה אחר החוטים המשותפים לאורך הסיפורים הללו – החוויות והתחושות המשותפות לכל החיילים הבודדים – תוך שימת דגש על עולמם הייחודי של כל חייל וחייל ועל הקשר היחודי שנוצר בין אח גדול לחיילים המיוחדים האלה. אח גדול אסף את הסיפורים האלה במשך 13 שנים, הגיע הזמן לחלוק אותם איתכם.