מדרום אמריקה לישראל

קבוצות רבות ושונות של אנשים המשרתים בצה"ל נקראים 'חייל בודד'. מאדם שנולד בישראל מנוכר ממשפחתו ועד לאדם מניו יורק כמוני שבחר להתגייס בתמיכת הוריו המלאה. מכיוון שיש כל כך הרבה סוגים של חיילים בודדים, זה לפעמים קשה לארגונים כמו אח גדול לזהות את סוג התמיכה המדויק שכל חייל הכי צריך. חייל אחד עלול להיאבק כלכלית, אחד עם השפה, ואחר פשוט כדי להתיידד בבסיס. על מנת לנצל בצורה הטובה ביותר את החוכמה והניסיון האישי של כל מתנדב, אח גדול מרבה לחבר בין אחים ואחיות גדולים לחיילים מרקע דומה.

חוויות ההסתגלות של חיילים בודדים לתרבות הישראלית שונות לרוב על פי ארץ מוצאם. תרבות משותפת יכולה לאפשר לחיילים לבנות תת-קהילות בתוך עולם החיילים הבודדים הגדול יותר, ולמצוא אחרים שמבינים מה זה להיות חייל בודד עבורם. בפוסט הזה אנחנו פוגשים כמה מחברי קהילת ליבה במשפחת אח גדול – חיילים שעלו מדרום אמריקה. "בדרך כלל נראה את העולים מדרום אמריקה בתפקידים קרביים, עם רמת התנדבות גבוהה", אומר מייסד אח גדול דניאל אהרון, "למרות האחוז הקטן שלהם יחסית מול שאר העולים הבודדים (כ 8% בלבד) הפוטנציאל שלהם לקליטה מיטבית הוא אדיר."

דיברנו עם כמה חיילים ומתנדבים מדרום אמריקה כדי לחקור את חוויותיהם בצה"ל, וכיצד התרבות שיחקה בבניית מערכת התמיכה שלהם.

מרטין ויינאר הוא מתנדב באח גדול שעלה מבואנוס איירס ב-2015. "עליתי כי רציתי להיות עצמאי", אמר לנו, "וידעתי שזה לא יקרה בארגנטינה בגלל המצב הכלכלי ובטחוני. מעבר לזה גדלתי בבית מאוד ציוני ועם הרבה אהבה כלפי ארץ ישראל. אנחנו מגדירים את עצמנו כיהודים העיקר מבחנת מסורת ותרבות, ופחות דת. לא שומרים על שבת או כשרות, אבל אני תמיד הרגשתי כשור לעם היהודי ולארץ ישראל”. אביו תמיד שם מוזיקה ישראלית באוטו, ומרטין מצא את עצמו מושפע עמוקות מהמאמץ של משפחתו לשזור את התרבות הישראלית עם התרבות שלהם.

הוא שירת כלוחם בפיקוד העורף, וחתם קבע כקצין. הוא הסביר כי "לשרת בקרבי מרגיש משמעותי יותר. אני יודע שיש עוד תפקידים שהייתי מגדיר כיותר חשובים אפילו, אבל לצערי אני לא טוב עם מחשבים או עם מודיעין… אז לקחתי נשק ורצתי קדימה." מרטין מאמין שאחד הגורמים שהפכו את הקליטה שלו לכל כך חלקה היה שלישראלים לא היו סטריאוטיפים שליליים לגבי דרום אמריקאים. הישראלים שפגש במהלך שירותו, הוא נזכר, מיהרו לקבל ולחבב אותו. "הם תמיד ניסו לעזור לי בכל מקום. אין סטיגמות על דרום אמריקה וזה מדהים."

יוסף רוטשטיין, שעלה מקולומביה לשרת ב במג״ב איו״ש, חווה חוויה דומה עם הישראלים שבהם נתקל לראשונה, ותיאר אותם כ-"קשוחים כלפי חוץ אך רכים ומתוקים מבפנים." הוא אמר כי, "בקולומביה אנשים יותר מנומסים ו-'חמים', אבל הם ממש לא כנים איתך. מצד שני, כאן הישראלים הם לא מנסים ולא 'חמים', אבל ברגע שאתה פוגש אותם ואתה באמת מבין שהם קרובים אליך יותר ממה שאתה חושב, ואפילו אם לא נראה שהם אוהבים אותך, הם איתך."

גם יוסף גדל עם קשר עמוק לארץ ישראל. "גדלתי במשפחה שהנחילה לי ערכים יהודיים", שיתף. "אבי לימד אתי להתפלל, בדיוק כמו שאביו לימד אתו. תפילות כמו "בָּרוּךְ בּוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם", "בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן", ״מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ לְאַרְצֵנוּ״, הן חלק מהתפילות שהשפיעו עליי וייסדו את זהותי כיהודי. הבנתי אז כי לעלות לישראל זה לא רק החלום שלי, אלא חלום של עמנו. בנוסף לכך, גדלתי בקהילה מאוד ציונית. למדתי בבית הספר היהודי היחיד בקולומביה וגם השתתפתי בתנועת נוער היהודית, שם תיפקדתי כראש חינוך וראש תרבות. עבורי היה ברור מאוד לעשות עליה; זה היה להגשים את החלום שחיכינו 2000 שנה. ולכן עליתי ארצה לא מתחושה, אלא מהגיון."

מאז שסיים את שירותו כמפקד, יוסף נשאר בישראל ובנה לעצמו חיים. הוא הסביר שהפרק הזה בחייו בישראל חיוני לחלום לא פחות מהשירות שלו. "יש אנשים שבאים לישראל רק כדי לשרת בצבא, אך אני באתי לישראל כדי להיות בישראל. יש לי כמה חברים שברגע שסיימו את הצבא חזרו חזרה, ואחרים שלא ידעו מה לעשות עם עצמם ולא ממש עשו כלום. לי, לעומת זאת, היה ברור שהצבא, למרות שהוא חיוני, הוא שלב בחיים. ישראל היא היא המטרה."

כמתנדבים באח גדול, מרטין ויוסף היו אחים גדולים להרבה חיילים אחרים מדרום אמריקה. "הרבה יותר קל להתחבר ולהבין איך הם מרגישים", הסביר מרטין. "כל הדברים שמספרים לי אני הרגשתי בדיוק אותו דבר… כמובן הייתי שמח להיות אח גדול של חייל מכל מדינה שיש, אבל אני חושב שגם יותר נוח להם לשתף חוויות אם הם יודעים שאני מבין בדיוק את התרבות שלהם."

כשיוסף היה חייל בעצמו, היה לו אח גדול שגם עלה מקולומביה. הוא מרגיש שהתרבות המשותפת שלהם אפשרה להם לבנות קשר עמוק יותר. "לא רק בגלל שהתקשורת בינינו זורמת יותר בגלל השפה, אלא בגלל המנטליות. הדרך שלנו להסתכל על העולם הייתה מאוד דומה. זה עזר לו להבין אותי יותר ממה שאני הבנתי את עצמי." אלי אקרמן, חייל של יוסף המשרת כיום בחטיבת הנח״ל, אומר שחוויתו כחייל בודד מדרום אמריקה הושפעה מאוד מהקהילה הגדולה של דרום אמריקאים כאן בישראל, שרבים מהם הכירו לפני עלייתם. "היכרתי את יוסף כל חיי", הוא אמר לנו. "הוא עזר לי המון להבין את החוויות והמחשבות שלי."

השתלבות בתרבות חדשה היא אף פעם לא תהליך פשוט, והסתגלות בו-זמנית לחיי הצבא אינה מקלה על כך. חווית השירות כחייל בודד היא כור היתוך מדהים של אנשים מכל אזורי העולם ומכל נסיבות שמוצאים את עצמם בישראל, בצה"ל. עולה חדש הוא בצומת של זהות, מנסה לשמור על הזהות התרבותית שלו ובו זמנית לאמץ את התרבויות של הישראלים והזרים האחרים שהוא פוגש. בהתאמת חיילים לאחים גדולים, אח גדול עוזר לכל חייל למצוא את האיזון הזה, ומפגיש אותם עם האנשים והקהילות שיכולים כל אחד להבין עוד חלק מהחוויה הייחודית שלו כחייל בודד.